מאגר מידע
מאגר מידע > עליות לארץ ישראל ולמדינת ישראל > עלייה ראשונה

בית יעקב עלו והלכו | מחבר: מנחם שטרן

סגולה

פקידי הברון טענו שהם לא קמים לעבודה, תושביה החרדים של ראשון טענו שהם פורקי עול וניהליסטים, ואילו הביל"ויים עצמם בכו על יבלות בידיים ועל עייפות שמנעו מהם לשלב חיי רוח אינטלקטואליים עם עבודת כפיים. ההד שנוצר סביבם רחוק מלשקף את מספרם הזעום

הבילו"יים - סטודנטים אידאליסטים צעירים שעלו ארצה בשלהי המאה ה-19 - הפכו סמל לרוח החלוצית של העליות הראשונות. ייתכן שהקרדיט שקיבלו היה מוגזם. בסך הכל עלו לארץ 59 בילו"יים - כעשרה אחוזים מתוך 525 חברי אגודת ביל"ו ברוסיה. מתוכם נשארו בארץ רק 27. 32 מהעולים ירדו מהארץ והשתקעו בנכר. איך מספרים כה זעומים ואחוזי הצלחה כה קלושים הצמיחו את מיתוס החלוצים?

ייתכן שהתהילה לה זכתה תנועת ביל"ו באה לה בזכות עסקניה שדאגו לפרסם את פועלה. גם העובדה שבחרו להתיישב במרכז הארץ - תחילה ביפו ואחר כך בראשון לציון ובגדרה - יצרה הד תקשורתי. המתיישבים במושבות האחרות שהוקמו באותה עת - ראש פינה וזכרון יעקב - היו בעלי משפחות ולא הייתה להם אפשרות לעסוק בפרסום ביחסי ציבור.

אי אפשר לעסוק בהקמתה של אגודת ביל"ו ברוסיה ובהתארגנות חבריה בארץ בלי להתייחס למנהיג התנועה ומייסדה, ישראל בלקינד.

בלקינד נולד בכ"ח באייר תרכ"א (1861) בעיירה להויסק, בפלך מינסק שברוסיה, למאיר ושפרה בלקינד. מאיר היה מראשוני המורים לעברית בגולה וחובב ציון מושבע. גם שפרה שלטה בשפה העברית ואף הקפידה לדבר בה עם ילדיה. לאחר שסיים הילד ישראל את בית הספר היסודי למד בגימנסיה במוהילב ובמכללה בחרקוב.

מדיב"ו לביל"ו

'סופות בנגב', הפוגרומים שהתחוללו ברוסיה ב- 1881, היו נקודת מפנה בחייו של הצעיר הציוני. בעקבותיהם החליטו ישראל בלקינד וחבריו הסטודנטים בחרקוב לייסד אגודה להפצת רעיון התחייה הלאומית - עלייה לארץ ישראל ועבודת אדמתה. האגודה נוסדה בי"ז בשבט תרמ"ב (6.2.1882). כסיסמה בחרו חבריה את הפסוק: "דבר אל בני ישראל ויסעו", ובראשי תיבות דאבי"ו. חברי האגודה נהגו להתכנס מפעם לפעם כדי לדון בבעיות שונות שהעסיקו את היהודים ברוסיה באותן שנים, ובין השאר גם בעלייה לישראל. בשלב ראשון הם שיתפו פעולה עם אגודת חובבי ציון, אך לאחר תקופה קצרה החליטו להיפרד ולפעול באופן עצמאי. הם החליטו שאין די בדיבורים על עלייה לארץ ויש לעבור מדיבורים למעשים. כדי להדגיש את הדבר שינו את סיסמת התנועה. במקום דאבי"ו, שעיקרה הדיבור, בחרו סיסמה חדשה: ביל"ו - "בית יעקב לכו ונלכה" - שבה הדגש הוא ההליכה בפועל.

הביל"ויים שאפו להקים בארץ ישראל מושבה למופת המבוססת על יסודות שיתופיים. ישראל בלקינד, שידע את השפה הצרפתית על בורייה, הוזעק לקושטא על ידי שני חברי ביל"ו, משה מינץ ויהודה סנדומירסקי, שהמתינו שם לפגישה עם סר לורנס אוליפנט. אוליפנט היה מדינאי אנגלי, ציר בבית הנבחרים וחובב ציון נלהב. הוא סייר בארץ ישראל ב- 1879 ואף הגה תכנית להקמת יישובים בארץ. בביקורו בקושטא ביקש לחכור אדמות בפלשתינה מהשלטון העות'מאני. פעילי ביל"ו נועדו אתו במטרה לקבל ממנו סכומי כסף להתיישבות בארץ ישראל. מינץ וסנדומירסקי, שלא דיברו צרפתית, התקשו לנהל משא ומתן בקושטא, ולכן ביקשו שיישלח לעזרתם חבר השולט בשפה. בה' בתמוז תרמ"ב עזב בלקינד את רוסיה בדרכו לקושטא, וימים אחדים לאחר הגיעו לשם הצטרפו אליהם ביל"ויים נוספים. המשורר אליקים צונזר כתב לכבודם את השיר 'שיבת ציון':

מה זאת עיניי תיראנה, כיונים תעופנה
יוסף ובנימין, על דלתותיי שוקדים.
ראיתי עת לא פיללתי, בניי אשר גידלתי
מחמדיי יקיריי את אמם פוקדים.
... אויביי לי ילעגו, כי שבי גולה שגו:
המאלה מתי מספר עדנה תהיה לי?
ההם יבנו נהרסות?
... הביטו נהרות איתן, כמעין קטן צאתן.
כחוט השני מפכים מים, עדי גאווה גאו.
... הן אלה שבי גולה, יבורך זכרם סלה.
פאר בית תחכמונם עתה יעזובו,
משכילים בכל תושייה רבי העליליה,
על מזבח אהבת עמם את נפשם יקריבו.

חזון מול מציאות

14 ביל"ויים ובראשם ישראל בלקינד עזבו את קושטא בי"ב בתמוז תרמ"ב (29.6.1882) בדרכם לארץ ישראל. כעבור שבוע הגיעה הקבוצה ליפו. את פניה קיבלו ישראל דב פרומקין, מאנשי היישוב הישן בירושלים שהגיע ארצה ב- 1859, וזלמן דוד לבונטין שהיה שליחה של קבוצת עולים מקרמצ'וק שברוסיה וממייסדי המושבה ראשון לציון. הביל"ויים שכרו שני חדרים בבית ערבי ליד יפו, ולאחר מספר ימים התקבלו לעבודה בבית הספר החקלאי מקווה ישראל.

בכ"ו באב תרמ"ב (11.8.1882) הגיעו לארץ שישה חברים נוספים. הם לא הורשו לרדת לחוף מכיוון שחסרו להם רישיונות מתאימים. ישראל בלקינד וזלמן דוד לבונטין עמלו קשות על מנת להשיג מהשלטונות רישיון עבורם. בסופו של דבר הם קיבלו אשרות שהייה של תיירים והצטרפו לחברים האחרים.

הביל"ויים עבדו בחקלאות במקווה ישראל בשכר של פרנק אחד ליום, ובסכום זה היו צריכים לכלכל עצמם. העבודה הייתה קשה מאוד לבחורים שלא הורגלו בעבודה פיזית. חיים חיסין מעיד בזיכרונותיו על הקשיים:

זה עשרה ימים לא כתבתי. אין כל אפשרות פיזית: על הידים אבעבועות, הצטברויות דם. איני יכול לישר את האצבעות, וברוסיה חלמתי שאוכל לעבוד שמונה שעות ביום ולהקדיש את הזמן הנותר לעניני רוח. איך יקלוט כאן המוח ענייני רוח אלה בשעה שהגב מתפקק כל כך, העייפות נוראה ... ובבואך מהעבודה רצונך רק לאכול מהר את ארוחת הערב ולהטיל את עצמך לישון ('בני ביל"ו - פרשות וציורים', ש' בן ציון, עמ' 40).

על אף העבודה הקשה והמפרכת זכו הביל"ויים ליחס של זלזול מצד שמואל הירש, מנהל מקווה ישראל. הירש לא האמין שבחורים יהודים מרוסיה, שלא עסקו מעודם בעבודה פיזית, יוכלו לפתע להשתלב בעבודת האדמה. הוא התנכל להם כבר מהיום הראשון לבואם וקיבלם בזו הלשון: למה באתם? חבל על הידיים הלבנות והעדינות שלכם. אני מייעץ לכם לחזור לבתיכם שמהם באתם. אם אין לכם הוצאות הדרך מוכן אני לדאוג לכם, תקבלו אותן.

חיי השיתוף לא פשוטים

על פי תקנון הביל"ויים מסר כל אחד מחברי הקבוצה את כל כספו לקופה המרכזית. רק מחצית מעשרים חברי הקבוצה עבדה באופן קבוע. חלקם חלה, חלקם פנה לענייני עסקנות, ויתרם פשוט השתמט מהעבודה הקשה. תופעה זו פגעה עד מאוד בהכנסות, ועל כן נאלצו החברים להסתפק במזון דל: לחם, ענבים ומרק שעועית. תה שתו רק בערב, ועל בשר כלל לא חשבו. למרות מזונם הדל ואורח החיים הסגפני שאימצו לעצמם גדל חובם כל חודש בשישים רובל, שכן ההכנסות החודשיות הסתכמו בתשעים רובל ואילו ההוצאות הסתכמו ב- 150 רובל. בשל החובות שטפחו והעיקו הם קיימו אספת חברים ובה הוחלט לצמצם את ההוצאות עוד יותר, באמצעות ויתור על שתיית תה ועל עישון טבק. העסקנים שביניהם סירבו להפסיק לעשן ולשתות תה, והמשיכו בכך בטענה שהם קונים מצרכים אלה מכספם הפרטי. תשובה זו עוררה בלב החברים האחרים תמיהה: מהיכן הגיעו לידי העסקנים כספים פרטיים אלה? הרי על פי תקנות האגודה היה כל חבר חייב למסור את כל כספו לגזבר. בעיות כגון אלה העסיקו את החברים ויצרו מתחים חברתיים בקבוצה. העסקנים נהגו בהתנשאות ולא היו מוכנים להתייעץ עם החברים האחרים. הרחיק לכת יעקב ברליאבסקי, שכונה 'גנרל', שנהג לאיים על החברים שירחיק אותם מחברות באגודה אם לא יסורו למרותו. לבסוף עזב הוא את האגודה ועבר לקושטא. במקומו בא דב ליפשיץ, 'פריץ', והשלום שב על כנו לזמן קצר, תוך הבטחה של שני המנהיגים - בלקינד וליפשיץ - למסור דו"ח שבועי לחברי האגודה על כל פעולה. אך למרות זאת לא עבר זמן רב והמנהיגים שבו לסורם.

ממרחק הזמן ניתן היום לומר שהעסקנים שגו בכך שהתמקדו רק בעסקנות ולא עבדו לצד שאר חברי הקבוצה. כאשר בקבוצה מצומצמת של כעשרים איש שניים אינם עובדים פיזית באופן קבוע ועוסקים בענייני ציבור בלבד, הדבר מקומם. ההתמרמרות בין חברי הקבוצה גברה, והביאה לניסיונות קבועים להשתמט מהעבודה הקשה. היחסים המתוחים בין החברים תוארו על ידי חיסין בספרו 'מיומן אחד הבילו"יים':

פלוני אינו רוצה לקום בבוקר לעבודה, אל תשאל אם מסיבת מחלה או מעצלות. אלמוני נשאר בבית לכתוב מכתב או בשביל ללכת לעיר ... התוצאה: מ-24 אנשים עובדים רק עשרה. גם שוויון משקלי המוסרי מתחיל לנוד, הקרקע נשמט מתחת רגליי ... כולם נעשו עצבנים, נרגזים, לא פעם התייפח כבר כל אחד באחת הפינות של הגן או באיזה מקום אחר. כל האנשים הללו נסעו לכאן מתוך כוונות יפות, נפרדו מבני משפחה ... הדירו את עצמם מכל הנוחיות של החיים, וכל זה כדי לעבוד כאן לטובת האידאל, להתחיל בחיי עבודה חופשיים. ומה קידם את פניהם כאן? הצירים שאין בלבם כל רגש אנושי ששללו מהם את ערך האדם. מתוך אהבת כבוד שפלה, מתוך רצון להיות חותכי גורל של שתי עשרות אנשים ... הרעילו את חיינו. מיררו את הלבבות, זורעים שנאה ומדנים (עמ' 51).

גם מיכאל ארלנגר, שהיה הממונה על קופת הצדקה של הברון רוטשילד, מציין במכתבו אל שמואל הירש מ-21.9.1883 את ההיעדרויות הרבות של הביל"ויים מהעבודה:

נזכר אני בפנקס החיסורים של אדונים אלה שהגיש לי. היו ביניהם כאלה שהחסירו מהעבודה חמישה ימים וחצי בשבוע (ספר הציונות, בעריכת שמואל יבניאלי, עמ' 239).

חבלי הצלה

קרל נטר, נציג ארגון 'כל ישראל חברים' בצרפת, הגיע לביקור במקווה ישראל בט' באלול תרמ"ב (1882). נטר התעניין בביל"ויים והבטיח לבנות להם בית במקום שבו יוכלו להתגורר בתקופת החורף. התקווה חלפה מהר, שכן נטר נפטר חודש לאחר מכן. עם פטירתו נפלה רוחם של הביל"ויים, ומן הקבוצה שמנתה אז 24 חברים חזרו שישה לרוסיה ושלושה עברו לירושלים ללמוד מקצוע.

פרידלנדר, ראש המיסיונרים האנגלים בירושלים, ניסה לנצל את מצבם הקשה של הביל"ויים, ושלח שליח מיוחד למקווה ישראל להציע להם עזרה. תחילה שמחו הללו להצעה, אך לאחר שהתבררה זהותו האמיתית של האיש הם מיהרו לגרשו בבושת פנים.

המצב הכלכלי הלך והחמיר. כדי לנסות למצוא מוצא הועלתה הצעה שמספר חברים מהקבוצה יעברו לעבוד באלכסנדריה בשיקום הריסות, בשכר של שבעה פרנקים ליום, ואת מה שיצליחו לחסוך יעבירו ארצה לחברי הקבוצה. בסופו של דבר ההצעה נדחתה, בשל החשש שעזיבתם תפורר את הקבוצה כליל. במקום זאת הוחלט לפנות אל יהודי הגולה ולבקש את עזרתם.

ישראל בלקינד חשב שהמוצא היחיד מן הקשיים הכלכליים יהיה בהתיישבות חברי ביל"ו בראשון לציון. בב' במרחשון תרמ"ג (1882) העלה בלקינד בפני חברה האגודה הצעה לקנות שטח של מאה דונם במושבה, אולם החברים דחו את הצעתו משום שלא רצו להסתבך בחובות נוספים. בלקינד סירב לקבל את דעת הרוב וטען שהוא מייצג את כל חברי אגודת ביל"ו שברוסיה. בתגובה לכך החליטה האספה להרחיק את בלקינד וארבעה חברים נוספים שתמכו בו מהאגודה.

בלקינד וחבריו המורחקים עברו לראשון לציון, ורק תשעה ביל"ויים המשיכו לעבוד במקווה ישראל. באותה עת תמך גם שמואל הירש, מנהל מקווה ישראל, במעבר הקבוצה לראשון לציון, וביקש לצורך כך את סיועו של הברון רוטשילד. החברים הנותרים קיבלו את ההצעה, ובכ"ה במרחשון עברה קבוצת הביל"ויים לראשון לציון. עשירי המושבה, שהתנגדו למעבר זה, הסיתו את המשפחות מעוטות האמצעים נגד הקבוצה בטענה שהביל"ויים מקבלים תמיכה מהתקציב המיועד להם, הנזקקים.

היחס למסורת

גם החרדים שבין תושבי ראשון לציון התנגדו לצירוף הביל"ויים, בעקבות השמועה שהפיצו אנשי היישוב הישן בירושלים שהבילו"יים הם פורקי עול מצוות וניהיליסטים. האמת היא שכאשר הבילו"יים הגיעו ארצה הם רצו לשמור על המסורת, אם כי ייתכן שהמניע לכך היו בעיקר רצונם להיקלט בקרב האוכלוסייה היהודית בארץ, שהייתה ברובה שומרת מצוות. המכתב ששלחו נציגי הבילו"יים מקושטא לישראל נפתח בפסוק: "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם". בהמשך נכתב:

אחים יקרים ואבות נכבדים, לנגדכם עתה בנים שבים ... אנחנו הושטנו יד לעמנו הסב והזקן ... קבלו נא את היד המושטת אליכם, אחזו בה ואל תרפוה ... לכן התאמצו שתיראה היהדות כאם רחמנייה ולא כזקנה מבקשת מדנים ומתקוטטת (עיתון 'המליץ', גיליון 20, 1883).

בשלב הראשון לעלייתם, כשעדיין התגוררו ביפו, נהגו הביל"ויים ללכת כל שבת לבית הכנסת, ובלקינד עצמו אפילו כובד בקריאת ההפטרה בשבת הראשונה שלהם בארץ. אולם ידם המושטת לא התקבלה על ידי אנשי היישוב הישן, ותושבי ראשון לציון לא רצו שחברי הקבוצה יתיישבו ביניהם. יוצא מן הכלל היה זלמן דוד לבונטין, מי שרכש את אדמות המושבה ראשון לציון בעזרת דודו צבי לבונטין. לבונטין, שיחסו לביל"ויים היה חיובי ואוהד מלכתחילה, והוא כאמור אף היה מבין מקבלי פניהם כשהגיעו לארץ, הסכים לקבלם למושבה. הוא פנה לאהרן דוד גורדון, עורך 'המגיד' ברוסיה, וביקש ממנו לגייס עזרה עבור הביל"ויים שעבדו בראשון לציון. באותו מכתב שיבח לבונטין את הביל"ויים:

מי יודע עוד יותר ממני כמה סבלו טלטולים ונדודים האנשים הצעירים היקרים האלו ... אשר הקריבו את עצמם על מזבח הרעיון היקר והקדוש (עיתון 'המגיד', גיליון 14, 1883).

עם חלוף הזמן, נרגעו הרוחות בראשון לציון. הביל"ויים חכרו חלק מאדמותיו של צבי לבונטין ועיבדו אותן, ובנוסף עבדו בעבודות שונות והיו מרוצים.

זאב דובנוב, שהיה אחד מחברי ביל"ו, מבטא הרגשה זו במכתב ששיגר מראשון לציון בי"ז בטבת תרמ"ג:

הננו כבר במושבה, אמנם לא במושבתנו שלנו כאשר חשבנו קודם, אבל, בכל זאת כבר לא פועלים יומיים ... איזה מחזה מרומם, אנשים צעירים, בריאים, אינטליגנטים למדי, עובדים באוויר צח, בשדה, כשמחרשתם בידיהם, ואיפה? בארץ מולדתנו.

הסכסוך עם הברון

לאחר תקופה קצרה החלו הביל"ויים לסבול מיחסם הקשה והגס של פקידי הברון. אחדים מהם לא יכלו להסתגל לאווירה הלא נעימה, עזבו את ראשון לציון ושבו למקווה ישראל. ישראל בלקינד כתב מכתב תלונה לפריז על יחסם המביש של פקידי הברון. בתגובה למכתבו הגיע ב- 1.10.1883 מברק מפריז ובו הודעה להירש שהברון יחדש את התמיכה בראשון לציון רק לאחר שבלקינד יגורש מהמושבה. חברי הקבוצה התייצבו לצד בלקינד, וב- 20.11.1883 קיבל הירש מברק מפריז ובו הוראה לתת לאנשי ראשון לציון רק את מחצית ההקצבה, כעונש על תמיכתם בבלקינד. בסופו של דבר עזב בלקינד את המושבה כדי למנוע פגיעה נוספת בחבריו.

הירש הציע לקבוצת הביל"ויים לשוב לראשון ציון. חברי הקבוצה סירבו בנימוק שברצונם להקים מושבה נפרדת עבור חברי ביל"ו. הירש יעץ להם לפנות לברון רוטשילד בבקשה שיסייע להם להקים מושבה משלהם. חברי הוועד הכינו מכתב וצירפו לבקשה את תקנון תנועת ביל"ו. הירש הציע להם לשנות את סעיפים העוסקים בביטול הקניין הפרטי ובאיסור נישואין בשנים הראשונות לייסוד המושבה, שכן חשש שתקנות אלה לא ימצאו חן בעיני הברון, אך הביל"ויים דחו את הצעתו. הירש העביר את הבקשה לברון רוטשילד, והתברר שצדק: הברון התנגד לחיי שותפות ולהנהלה עצמית שתפעל תחת חסותו. גם התקנה של איסור נישואין בשנים הראשונות לייסוד המושבה לא הייתה מקובלת על הברון, שחשש מפני הידרדרות מוסרית והפקרות בהיעדר אפשרות להקים משפחה.

במכתב ששלח מפריז בי"ד במרחשון תרמ"ד ציווה הברון על הירש לפטר את הביל"ויים 'הניהיליסטים' מעבודתם במקווה ישראל מאחר שנראו בעיניו פורקי עול. כתוצאה מפיטורין אלה החליטו שישה אנשי ביל"ו נוספים לעזוב את ארץ ישראל.

התגשמות החלום

מבין נציגי המפעל הציוני בארץ רק יחיאל מיכל פינס נחלץ לעזרת הבילו"יים. פינס, שייצג את מפעלי הצדקה של משה מונטפיורי בארץ והיה פעיל באגודת חובבי ציון, ראה את מצבם הקשה של הביל"ויים והחליט לסייע להם בייסוד מושבה חדשה. חברי הוועד פנו אליו וביקשו שיקבל על עצמו את תפקיד נשיא האגודה, ולאחר הפצרות רבות נענה פינס בניסן תרמ"ג (1883) להצעתם.

פינס יצא לסיור בדרום ורכש 3,300 דונם מאדמות הכפר הערבי קטרה. הוא רשם את הרכישה על שם הרב עזריאל הילדסהיימר, מארגון חובבי ציון בגרמניה שהיה נתין גרמני, שכן ליהודי רוסיה לא הותרה קניית אדמות בארץ ישראל. פינס חילק את האדמה שרכש ל- 25 חלקים ושלח את אברהם קופלמן לחו"ל על מנת שזה ימכור את החלקות לאגודות חובבי ציון וליחידים, מתוך כוונה שהקונים יתרמו את החלקות לאנשי ביל"ו. אברהם קופלמן הצליח במשימתו ומכר את רוב החלקות, ובכ"ה בכסלו תרמ"ה (1884) יצאו תשעה ביל"ויים מיפו והגיעו עם ערב לראשון לציון. מחרת, בכ"ו בכסלו, עלו להתיישב על אדמות קטרה. למושבתם החדשה קראו גדרה, על פי הפסוק ביהושע ט"ו: "וְשַׁעֲרַיִם וַעֲדִיתַיִם וְהַגְּדֵרָה וּגְדֵרֹתָיִם". הביל"ויים ראו בעלייתם לקרקע בחנוכה המשך למפעל המכבים. סירובו של הברון רוטשילד לתמוך בגדרה גרם להם סבל במשך שנים רבות. אמנם חובבי ציון ברוסיה תמכו בהם, אך תמיכתם לא הספיקה לכסות את ההוצאות. בין השנים 1899-1883 השקיע הברון רוטשילד בארץ ישראל מיליון ו- 600 אלף שטרלינג - פי עשרים מ-87 אלף השטרלינג שהשקיעו בארץ בתקופה המקבילה כל אגודות חובבי ציון יחד.

לאחר הפצרות רבות נענה הברון רוטשילד בשנת תרמ"ז (1887) לבקשות התמיכה, ותרם לביל"ויים בגדרה 3,000 פרנק למען קידוח באר במקום. המים נמצאו שנתיים אחר כך, ועד אז נאלצו הביל"ויים להביא מים בעמל רב מבארות מרוחקות. למגורים בבתי אבן נאלצו להמתין שנה נוספת. מצבם הקשה של הביל"ויים בגדרה מתואר במכתב שהפנו בט' באלול תרמ"ח ליהודה לייב פינסקר, ממקימי תנועת חיבת ציון ומראשיה:

ואחרי כל אלה תעמוד על המפתן שאלת ההווה, היא שאלת החיים אשר לא תיתן דומי לנו. בשבתנו בגדרה המחסור הנורא יאכף עלינו, וכצאתנו ביפו תקרע כנפנו מידי הנושים הרבים האוחזים בנו. כבר אכלנו את בשרנו מעלינו, אחרי כי קציר השנה שעברה הספיק רק לכלכלתנו לחמישה חודשים, ועל תבואות הבאה כבר שלוחים ידי החנוונים להציבנו ריקם בעד חסדם אשר הטו עלינו עד כה. ולא גם יספיק לשליש או לרבע חובותינו העצומים, וללא חסדי האדון הערדנשטיין אשר היה בעזרתנו פעמים רבות, כי עתה כבר נתבטלה עבודתנו. גם על החודש הזה לווה לנו לכלכלת סוסינו (כתבים ב', אלתר דרויאנוב, עמ' 641).

בתרמ"ח קיבלה גדרה מחובבי ציון ברוסיה 46 אלף פרנק, מתוך כ- 50 אלף פרנק שניתנו באותה שנה לכל המושבות. עם השנים התפתחה גדרה והייתה ליישוב מבוסס ומצליח.

עניין של פרספקטיבה

קיימת נטייה לזלזל באנשי היישוב הישן על שנהנו מכספי החלוקה, אולם למעשה אין הבדל רב בין כספי החלוקה לבין ההקצבות שקיבלו הבילו"יים ושאר אנשי המושבות מהברון רוטשילד ומחובבי ציון. הן אנשי היישוב הישן והן אנשי המושבות לא היו יכולים להתקיים ללא סיוע כספי זה. נעשה עוול היסטורי לאנשי העליות שקדמו לבילו"יים, כמו למעלה מ- 300 תלמידי הבעל שם טוב בראשות רבי מנחם מנדל מוויטבסק שעלו לארץ באדר תקל"ז (1777) והיוו כ- 5% מכלל היישוב היהודי בארץ באותה תקופה, ותלמידי הגר"א שעלו ב- 1808 והתמודדו עם קשיים גדולים מאלה שחוו אנשי בילו"י. עולים אלה היו רבים מהביל"ויים ולא נטשו את הארץ, ובכל זאת כמעט שלא זכו להתייחסות בספרי ההיסטוריה.

בסופו של דבר, למרות המספר הגדול של הבילו"יים שעזבו את הארץ, ראוי הקומץ שנשאר להערכה. הנשארים הוכיחו שעל אף כל הקשיים אפשר היה לחיות בארץ. בהקמת גדרה הגשימו אנשי ביל"ו את המטרה העיקרית שהציבו לעצמם עוד ברוסיה.


ביבליוגרפיה:
כותר: בית יעקב עלו והלכו
מחבר: שטרן, מנחם
תאריך: טבת דצמבר תשע"א 2010 , גליון 8
שם כתב עת: סגולה
בעלי זכויות: תכלת תקשורת
| גרסת הדפסה | העתק קטע למסמך עריכה | הצג פריטים דומים |

אטלס תולדוט | לקסיקון תולדוט

תולדוט אתר ההיסטוריה מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית